לכאורה, אלוהים דאג ל"סוג" של צדק: לו-"בזיעת אפיך תאכל לחם", ולה- "בעצב תלדי בנים", וכמובן תגדלי אותם ואת אחיותיהן... לנו זה לא מספיק, אנחנו רוצות גם וגם, ומאז אנחנו עצובות ומזיעות... אז איך נראה הגם וגם הזה איך הוא משפיע עלינו? מה אנחנו חושבות ומרגישות? איך אנחנו מתמודדות עם המרחב הגדול הזה שלקחנו על עצמנו? בכך יעסוק הקטע הבא.

נשים ותקרת הזכוכית

טל - סמנכ"לית במוסד פיננסי גדול, מספרת בקבוצה על כך שלמרות שהיא מוערכת והסמנכ"לית הותיקה ביותר בקבוצה, היא אינה חברה בהנהלה. מצב זה מתסכל ומעליב אותה, אך היא אינה רוצה לעזוב את מקום העבודה ואינה יודעת מה לעשות.

רינת סיימה לאחרונה את לימודי התואר השני. היא קודמה למנהלת יחידה במקום עבודתה, אך למעשה עושה את אותה עבודה באותו שכר. היא מרגישה שהמאמץ שהשקיעה בלימודים לא מתוגמל ולא מוערך.

נועה מנהלת בחברת בנייה. היא דואגת לכל הקשרים עם הספקים. מרכזת תפעול של מספר פרויקטים גדולים ועובדת באופן צמוד עם היועצים החיצוניים של החברה. למרות זאת היא נקראת "מזכירה", אינה זכאית למשרד משלה או לרכב, והפער בין השכר שלה לעובדי המשרד האחרים (הגברים...) הינו של מאות אחוזים.

סיפורים כאלה ואחרים עולים חדש לבקרים בייעוצים ובקבוצות שאני עושה, ועולה השאלה: למה? למה נשים מוכשרות ורציניות, המוכיחות את תרומתן לארגון, מתקשות לתרגם את השקעתן למעמד ולשכר? האם הסביבה מגבילה אותנו? האם אנו מגבילות את עצמנו, או אולי גם וגם? החלק המעניין בסיפור הוא האופן שבו אנחנו מגבילות את עצמנו באמצעות איסורים פנימיים וציפיות לא-מציאותיות.
בעבודתי נוכחתי לדעת שרובנו תופסות את עצמנו כ"ילדות טובות". נעשה מה שצריך, נרצה, נעמוד בציפיות, ואז יתגמלו אותנו. ואם לא?...פה נגמרת היצירתיות. מה זאת אומרת אם לא???

אפשרות אחת ונפוצה ביותר הינה אימוץ העמדה "שאני לא בסדר", לא הראיתי מספיק, אני אשתדל יותר ואז זה בטח יגיע...לפעמים זה כעס ועלבון כלפי הבוס/ית והמערכת. לצערנו, הכעס ותחושת חוסר הצדק לרוב לא מתורגמים לעשייה, לגיוס עמיתים, לניהול תהליכים פוליטיים יעילים, לבדיקת אופציות, אלא לשיתוק ותחושת חוסר אונים, שמזינים תחושת חוסר ערך.

אז מה אנחנו יכולות לעשות כדי להחזיר אלינו את השליטה?
- ליזום שיחות תקופתיות בהן יגובשו ציפיות לחצי שנה או השנה הקרובה, כולל תגמול על עמידה ביעדים.
- לגבש תמיכה של קולגות שיעזרו לנו בייעוץ ובהשגת המטרות.
- לבדוק אופציות ואופן התנהלות בארגונים מקבילים ולהשתמש במידע במשא ומתן.
- והעיקר: להיות בטוחה שמגיע לי ושזה אפשרי ולא לשתף פעולה עם העמדה הסמויה לפעמים שבגלל שאני אישה ואמא, מגיע לי פחות.
רוצות להגיב? יש לכן רעיונות נוספים? מחשבות? שאלות? נטע פה בשבילכן!

*אורלי צדוק היא פסיכולוגית תעסוקתית מומחית ומדריכה מוסמכת, המנחה בנטע תכניות לגיבוש הזהות המקצועית וכן תכניות לשינוי קריירה.