10 שאלות עם אורית אדאטו
היא קפצה מכיתה א’ לכיתה ג’, סיימה בהצטיינות את המל”ל והרגיזה את רא”ל אמנון ליפקין-שחק ז”ל. היא פרצה דרך כשמונתה לנציבה הראשונה בשב”ס; ולמרות כל זאת לקח לה שנים להאמין בעצמה.
שם: אורית אדאטו
גיל: 68
מצב משפחתי: בזוגיות + 3 ילדים ו4 נכדים.
מה את עושה בחיים?
משמשת במספר תפקידים ציבוריים, הבולט שבהם – יו”ר גשר מפעלים חינוכיים.
מה רצית לעשות כשהיית ילדה?
לא היה לי כיוון מסוים, אבל ידעתי שאני לא רוצה להיות מורה. בילדותי קפצתי מכיתה א’ ישירות לכיתה ג’, ותקופת בית הספר היסודי התאפיינה עבורי במלחמת הישרדות יומיומית. לאחרונה היתה לנו פגישת מחזור, והודיתי לחבריי על ההכנה שעשו לי לחיים. על כל פנים, חוויות אותה תקופה גרמו לי לא לרצות להיות מורה.
צייני דמות שהשפיעה עלייך, ולמה?
אמא שלי מאוד השפיעה עליי. שני הוריי ילידי הארץ, ואמא שלי הייתה אישה נון-קונפורמיסטית. היא היתה מיועדת להינשא בגיל צעיר, כמו כל בנות דורה, אבל לא הסכימה והתעקשה ללמוד קודם נישואיה. במהלך הלימודים היא פגשה את אבא שלי, לא היססה לבטל את הנישואים המיועדים ונישאה לו. היא שידרה לי חוזק פנימי ואת האמונה ללכת בדרך שלך ואת הביטחון בלהיות מי שאת. חוץ ממנה, היו לי עוד המון דמויות השראה לאורך הדרך – מפקדים מוערכים שמהם אספתי באופן אקלקטי מכל אחד תכונות מסוימות שהערכתי.
2-3 אבני דרך משמעותיות בחייך המקצועיים?
אני יכולה לציין 4 אבני דרך משמעותיות במיוחד לאורך החיים המקצועיים שלי:
-
- בצעירותי, כקצינה צעירה בצה”ל, ביקשו ממני לחתום קבע ולשמש כסמ”פ בבה”ד 1. סירבתי והשתחררתי בלי לחתום קבע. נישאתי בגיל צעיר ומיד ילדתי שלושה ילדים. אבל כל הזמן קיננה בי תחושה שאני מפסידה משהו, ולכן פניתי למינהל הסגל של צה”ל; כתבתי לו שהשתחררתי לפני מספר שנים ושאלתי אם יש להם תפקיד כלשהו להציע לי. ואכן היה להם! גוייסתי מחדש, ובעצם מנקודה זו, התחילה הקריירה שלי.
- כסגן אלוף ותיקה, הגעתי לראיון אצל קצינת ח”ן ראשית, לדיון על המשך תפקידי בצה”ל. בשלב זה לא חשבתי שאגיע רחוק. חשבתי שאקבל עוד תפקיד אחד ואחריו אשתחרר. למרות שלא הייתי מהמילייה של קצינת הח”ן ולא חשבתי שהיא מכירה אותי, היו לה תוכניות אחרות בשבילי. היא אמרה: אל תבלבלי את המוח. את הולכת למכללה לביטחון לאומי (מב”ל). המב”ל הוא בעצם הכרזה על מסלול מנהיגות משמעותי וייעוד לתפקידים בכירים ביותר בצמרת של צה”ל. במב”ל הייתי ביחד עם קבוצה של גברים, כולם בדרגתי או בדרגה בכירה יותר, והייתי צריכה לפלס את דרכי כדי להתקבל למועדון. זו היתה תקופה נהדרת של למידה שפתחה לי המון אופקים חדשים – על ביטחון לאומי, על כלכלה, על פוליטיקה. סיימתי בהצטיינות, ובסיום חבורת הקצינים אמרה שאם יש למישהו סיכוי לפרוץ דרך, זה לי. רק שם התחלתי להאמין בעצמי, ולחשוב שאולי אני קצת מעל הממוצע, ועדיין הייתי עם ביקורת עצמית גבוהה.
- כשהייתי אל”מ ושימשתי כמפקדת בה”ד 12, קצינת ח”ן ראשית פרשה, והייתי אחת משתי מועמדות להחליף אותה. ראש אכ”א העדיף את המועמדת השנייה, אותה הכיר. החלטתי שאני רוצה את התפקיד ואעשה כל שביכולתי לקבל אותו. באומץ רב שלא לומר חוצפה, קבעתי פגישה אצל הרמטכ”ל דאז, רב אלוף אמנון ליפקין שחק ז”ל. הפגישה התקיימה יום לפני דיון ההחלטה על המינוי. הצגתי את עצמי ואת ההתקדמות שלי בצה”ל, דרך תפקידי ליבה, והסברתי למה לדעתי אני מתאימה יותר לתפקיד. אמרתי לו גם משהו שהכעיס אותו מאוד. אמרתי לו שחינכתי דורות של חיילות שדיוני ההחלטה על מינויים הם עקרוניים, ואינם רק חותמת גומי, ושאני מצפה ממנו כרמטכ”ל לשאול את ראש אכ”א למה לדעתו המועמדת השנייה מתאימה יותר. ראיתי על הפנים שלו שהוא כועס מאוד על הרמיזה שהועדה שצפויה להתכנס מחר היא חותמת גומי, ואכן, אני זכיתי בתפקיד קצינת ח”ן ראשית.
- הנקודה הרביעית היתה שיחה שקיבלתי יום אחד ממנכ”ל המשרד לביטחון לאומי, שמבשר לי שהשר, אותו לא הכרתי, רוצה שאתמנה לנציבת השב”ס. האישה הראשונה בתפקיד. זו היתה פריצת דרך לא רק אישית אלא גם חברתית.
מה הטעות הכי גדולה שעשית במהלך דרכך המקצועית?
לא טעות כי אם כישלון צורב וקשה. כשהייתי מפקדת בה”ד 1, קיבלתי דיווח על צוערת בקורס קצינות שמתבצרת עם נשק בתא שירותים בבסיס ומאיימת להתאבד. מיד הגעתי אליה ועמדתי צמוד לדלת העץ של התא, והתחלתי מו”מ. במקביל הצטברו במקום עשרות אנשים מהיחידות האמונות על טיפול במצבים כאלה. שוחחתי עם הצוערת במשך 3 שעות, וניסיתי להניא אותה מההחלטה. בתום 3 שעות היא הודתה לי על כך שהקשבתי לה יותר ממה שהקשיבו לה כל חייה, ושמה קץ לחייה. יצאתי משם חיוורת לגמרי עם תחושת כישלון צורב. לא הצלחתי להציל אותה. בחוץ חיכו לי כאלפיים אנשים שהתכנסו שם, כולל יחידת הימ”מ שהאזינה לשיחה שלי לכל אורכה. הם ניסו להרגיע אותי בכך שהשיחה הייתה מופת לדרך בה צריך לנהוג במצבים כאלה; אבל אני הרגשתי שהתוצאה הטרגית מדברת בעד עצמה. הכישלון הזה ממשיך ללוות לכל החיים. בעקבות המקרה הזה, צה”ל שינה את תהליך הגיוס לנשים, והתחיל להשקיע גם בבחינת קה”ס (קשיי הסתגלות) גם לנשים. עד אז בדקו את יכולת ההתסגלות למצבים קשים רק לגברים.
אם היית פוגשת היום את עצמך בגיל 16, איזו עצה הייתי נותנת לך?
להאמין בעצמך, לפרגן לעצמך. להוריד את מפלס הביקורת העצמית. עמיתינו הגברים לא מפעילים חצי מהביקורת העצמי שאנו הנשים מפעילות כלפי עצמנו.
מה מרגיע אותך אחרי יום ארוך?
לשבת במרפסת שלי שיש בה תצפית נהדרת על תל אביב, על נחיתת המטוסים בנתב”ג ועל ראשל”צ, ולהנות מהאויר ומכוס יין טובה.
מה המצפן שלך שמורה לך את הדרך והכיוון?
לכל אורך חיי המקצועיים, היושרה האישית והמקצועית שלי כיוונו אותי והראו לי את הדרך.
עם מה את נרדמת בלילה?
עם מחשבות סיכום יום, עם הודיה על כך שמשפחתי בריאה, ושהדאגות שלי הן במסגרת דאגות האדם הסביר ולא מעבר לכך. ולפעמים גם עם הטלוויזיה…
מסר לאומה:
המסר שלי לאומה הוא לימים קשים אלה. דווקא עכשיו, כשהפוליטיקאים מתבצרים בעמדות קיצוניות ומשסים את העם אחד בשני, לחברה האזרחית יש תפקיד משמעותי. אנו חייבים לפעול כדי למתן את השיח הציבורי. האחריות היא עלינו. אני עושה זאת במגוון הפורומים בהם אני חברה ובעיקר כיו”ר גשר מפעלים חינוכיים, וקוראת לכל אחת מאתנו לעשות כך במעגלים שלה.